תרגול צ'י קונג

תנועה פנימית חשובה מהנראות של התנועה החיצונית:

בכל תרגול צ'י קונג תרשים הזרימה התנועתי נובע מבפנים החוצה, מונע מהרגליים, נשלט על־ידי‏ האגן ומקבל ביטוי סופי בגפיים. עיקרון זה חשוב בהרבה מטווח התנועה, במיוחד אצל אנשים שטווח התנועה שלהם מוגבל מלכתחילה עקב גילם או חוסר־תנועה מתמשך. לעתים, התנועה עלולה להיות מוגבלת מכיוון שמפרקי הכתף או הירך מאבדים מגמישותם. עם זאת, חשוב לא להתפתות להגדיל את התנועה או לפצות על טווח קטן במפרק הכתף על־ידי הרמת כתפיים או שכמות בדרך הגורמת למתח. חשוב לשמור על תנועה נכונה ולא מאומצת, גם אם משמעות הדבר היא שהתנועה קטנה יותר.

תרגול צ'י קונג יעשה תמיד תוך העדפה של רכות על־פני כוח:

בתרגול טאי צ'י או סדרות מתקדמות ומאתגרות, מגיעים למנחי גוף הדורשים כוח פיזי לצד גמישות ורכות. את עומק העמידה הנמוכה (סקוואט) יש להתאים לכוח ולרמת השליטה. במקרים רבים, מתח רב בשרירים בחלק אחד של הגוף ימנע את התנועה הפנימית ואת היכולת לשחרר חלקים אחרים בגופנו. מסיבה זו, גבול נכון ייקבע על־פי יכולתנו לשמר רכּוּת ולשחרר את קשת הגב התחתון וקשת בית החזה במעבר בין יין ליאנג.

להקפיד תמיד על מרכז וחיבור בין המרכזים האנרגטיים:

בכל תרגול צ'י קונג חשוב להקפיד על יישור קו אמצע (alignment) המחבר אנרגטית בין הדאן טיין העליון והתחתון. חיבור זה מעצים את תפוקת הצ'י בכל תנועה. ככלל אצבע, על המתרגל לעשות שימוש בכפיפת ברכיים על מנת להשיג יישור טוב בירידה מיאנג ליין.

השתרשות בקרקע ושמירה על מגע מלא של כפות הרגליים על הרצפה/האדמה:

לאורך כל התרגול אנו מנסים לשמור על השתרשות טובה המאפשרת "יניקה אנרגטית" מהאדמה, יציבות ותפוקה מירבית של צ'י בכל התנועה. גם כאן נכון להעדיף תנועה קטנה ומדויקת המאפשרת פיזור משקל נכון בכפות הרגליים, כך שגם במעבר ליאנג לא נגיע לאחיזה ומתח של הבהונות, ומנגד בירידה ליין הבהונות לא יאבדו מגע עם הקרקע.

העקרונות האוניברסליים עליהם נקפיד בכל תרגול צ'י קונג:

1. שמונה העקרונות בתנועה (ראו עמוד XX).
2. תרשים הזרימה, על־פיו כל תנועה יוצאת מבפנים החוצה.
3. ווּ פוֹינטס משוחררים – כלומר, כתפיים משוחררות ואגן משוחרר.
4. פיזור משקל שווה בין שתי הרגליים, למעט תנועות שדורשות "רגל ריקה".
5. הקפדה על ציר האמצע המחבר בין הדאן טיין העליון והתחתון.
6. עמידה ממורכזת כאשר הרגליים מקבילות בקו החיצוני של כפות הרגליים.
7. שימוש נכון בשש הקשתות בכל תנועה: התנועה מוּתנעת מכפות הרגליים, נשלטת על־ידי האגן ומקבלת ביטוי סופי בתנועת הידיים והפנים, תוך שמירה על קשר עין־יד (למעט תנועות שבהן ההנחיה שונה).

מניסיוני כמתרגל ומורה:

בשנות העשרה לחיי למדתי את בא דואן ג'ין, סדרת הצ'י קונג הראשונה שהכרתי. הביצוע שממנו שאבתי השראה היה של מורה מאוד מיומן, עם יכולות פיזיולוגיות יוצאות דופן, גם ביחס לאמני לחימה ברמות הגבוהות ביותר. הוא נהג לעמוד בעמידה נמוכה עד שישבנו הגיע לגובה של כארבעים סנטימטר מהרצפה בזמן שביצע את תנועת הקשת. כנער עם מוטיבציה גבוהה, נהגתי לעשות כמיטב יכולתי לחקות את תנועתו של המורה. התוצאה הייתה שחיזקתי את רגלַי אך את מהות התנועה – פתיחת הריאות ועבודה עם קשת בית החזה – לא ביצעתי כראוי, ובכך החמצתי את העיקר בתנועת הקשת.

הנקודה החשובה בסיפור זה היא להשתדל להבין בכל תנועה מה עיקר ומה טפל. דוגמה נוספת לטעות נפוצה באותה סדרה, טעות שאני רואה גם בקרב מתרגלי צ'י קונג ותיקים, היא תנועת הפניית הצוואר. כשם ששמה מעיד עליה, עיקר התנועה היא פתיחה וסידור של חוליות הצוואר בזמן שהידיים והשכמות נפתחות לצדדים. למרבה הצער, רבים מנסים למתוח את ידיהם לצדדים כפי יכולתם תוך שהשכמות נסגרות ומייצרות מתח שמונע את פתיחת הצוואר – חלק הגוף שנכון להתמקד בו בתנועה זו.

לסיכום רעיון זה: יש חשיבות אדירה להבנה של מטרת התנועה, ויש לבצע את התנועה כאשר לנגד עינינו הצגת המטרה שלשמה היא נוצרה. עומק העמידה או הכפיפה (סקוואט), בין שהיא עמוקה יותר או פחות, הוא בגדר בונוס שמטרתו חיזוק הגפיים, שיפור הגמישות וכיו"ב. מה גם שבניית הגוף ככלל היא מטרה משנית בכל תרגול צ'י קונג. אסור לנו להחטיא את המטרה הגדולה והעיקרית של כל תנועה בשם הניסיון לייצר כוריאוגרפיה יפה יותר או לחזק את הגוף

המאמר מוגש מאת אמיר פרלמן מייסד המכללה הישראלית לאמנויות פנימיות