שמונה יחידות רקמה – Ba Duan Jin
סדרה זו היא בין המוכרות ביותר והיא מתורגלת ע"י כמה מאות מיליוני בני אדם בסין ובעולם כולו.
אחת הסיבות לפופולריות של הסדרה היא פשטותה ויעילותה. התרגילים אינם מורכבים, קלים לביצוע וקלים ללימוד. למעשה ניתן לתרגל אותה בעמידה או בישיבה.
מסיבות אלה היא יעילה מאוד גם לטיפול באנשים מבוגרים או בפצועים שאינם מסוגלים לתרגול בעצימות גבוהה עקב חולשה זמנית או זקנה. משך התרגול המלא כ 15-20 דקות.
סדר התרגילים משמאל לימין כפי שהוא מופיע באיור שלפניכם:
לדחוף את השמים – הקשת – לדחוף שמים וארץ – תרגיל הפניית הצוואר – אגרופיםהבעת הזעם – שחרור הגב והצוואר – כלב מקשקש בזנב – ניעורהקפצת הגוף על הבהונות.
ראוי לציין שכפי שלמדתי את הסדרה ממספר מורים כולל מאסטר יאנג ג'ווינג מינג, סדר התרגילים היה שונה מזה שנראה באיור.
זהו כנראה הסדר המקובל היום או לפחות כך אני מכיר אותו מכמה מורים שונים ולכן בחרתי להעביר את הסדרה באותו הסדר שהשתרש אצלי ואני מחשיב או מרגיש אותו כ"הסדר הנכון":
לדחוף את השמים – הקשת – לדחוף שמים וארץ – תרגיל הפניית הצוואר – כלב מקשקש בזנב – שחרור הגב והצוואר – אגרופיםהבעת הזעם – טיפוסהקפצת הגוף על הבהונות.
ההבדלים אינם באמת מהותיים ומאחר ויש ריבוי גרסאות הדבר החשוב באמת הוא להיצמד לאחת מהן ולהפנים את התנועה, כך שעיקר תשומת הלב תיפנה לחיבור נשימה ותנועה באיטיות, תוך הקפדה על העברות משקל נכונות.
חשוב להיות קשובים ליכולת הנבנית ולא לנסות לדחוף את גופכם מעבר ליכולתו. הדגש המרכזי הינו על התנועה הפנימית – המתח המייצג את היאנג והשחרור המייצג את היין.
רקע כללי
הסדרה הומצאה, או לפחות מיוחסת, לגנרל יו פיי – Yue Fei שהיה מנהיג צבאי נערץ שכבות העם.
יו פיי שהוביל את הצבא הדרומי של סין בימי שושלת סונג (1103-1142) הוצא להורג בגיל 39 בלבד, אך הירושה שקיבלנו ממנו בצורת שמונה תרגילים אלו חיה עד היום וכנראה תמשיך לצבור מתרגלים נאמנים.
על פי המסורת הסדרה הומצאה כחימום בוקר ללוחמיו, לחזק ולתחזק את גופם מדי בוקר על מנת שיהיו בבריאות מיטבית ובכושר שיא לקראת הלחימה וכן כדי לזרז את שיקומם של אלה שנפצעו בקרב.
שמה של הסדרה שמונה יחידות רקמה מדמה את שמונת התרגילים לרקמות המשי שהיו יקרות והלבשת אדם בהם הייתה מוסיפה להדרו של האדם. כך גם המתרגל את שמונת התרגילים לובש בריאות הראוי להתהדר בה ולשומרה כחפץ יקר.
ראוי לציין שמי שאימץ את הסדרה בהמשך הם נזירים שלאחר שעות רבות של מדיטציה בישיבה סטטית נעזרו בה כדי להחזיר לגופם חיות וגמישות שנאבדת בהעדר תנועה.
במה הסדרה מטפלת?
מלבד חילוץ איברים ומתיחה של הגפיים הסדרה "פותחת" את חוליות עמוד השדרה ו"משמנת" מפרקים באופן עדין ולא תובעני ולכן מאוד מתאימה גם כחימום לקראת סדרות שדורשות עבודה אינטנסיבית יותר וגם כסדרה קצרה לתרגול יומי בפני עצמה.
לפי גרסתו של מאסטר יאנג הנמנה על מורי ורבותי, האיברים הפנימיים העיקריים אותם הסדרה מאזנת ומחזקת הם: הלב, הריאות, הכבד, הכליות והטחול.
כמו כן התרגול בעמידה מזרים צ'י דרך ערוצי האנרגיה שקצותיהם באצבעות הידיים והרגליים. כאשר הסדרה מבוצעת בישיבה הדגש הוא על ששת המרידיאנים שבקצות אצבעות הידיים בלבד.
לפניכם איור של תרגול "לדחוף את השמים" בישיבה. המלצתי היא כמובן לתרגל את הסדרה בעמידה לכל מי שכושרו ומצבו הפיזי מאפשר זאת ולראות בתרגול בישיבה שלב מעבר בדרך להחלמה, כמובן שכל תרגול עדיף מלא לתרגל כלל כך שגם התרגול בישיבה כבודו במקומו והוא יועיל להעלות את רמת האנרגיה ולחדש את כוחות הגוף בהדרגה.
מדוע ישנן גרסאות כה רבות לחלק מהתנועות?
רק לשם שעשוע הבאתי לפניכם השוואה של פיסות הבד המקוריות מונחות לצד השחזור. קל להבין כיצד צמחו גרסאות כה רבות לסדרות העתיקות לאור ריבוי החלקים החסרים.
כנראה שמלבד אפקט ה"טלפון השבור" שנוצר באופן טבעי בהעברת כל מסורת שאינה כתובה מדור לדור, גם הפרשנויות השונות שניתנו ל"חורים" יצרו את ריבוי הגרסאות, החל מהשחזורים של בד המשי וכלה בגרסאות השונות לכל תרגיל.
ובכל זאת דבר אחד בוודאי ניתן להסיק: תרגול צ'י קונג למטרות הבראה ושמירת הבריאות היה נהוג כבר לפני אלפי שנים והסדרות אותן אנחנו לומדים ומתרגלים כיום שרדו הודות לעובדה שהן פשוט עובדות!
מבחינה היסטורית מסורות ריפוי ששרדו את מבחן הזמן, בין אם אלה שיטות בנות קיימא שיש בהן משנה סדורה של ממש כגון רפואה סינית או איורוודה ובין אם אלה תרופות סבתא שפשוט עושות את העבודה, עצם העובדה שהן נשמרות ומתקיימות באורח פלאי ומועברות מדור לדור מהווה עדות ליעילותן ותרומתן לבריאותנו הלכה למעשה.
כל זאת למרות הקדמה המציעה שיטות מודרניות ופורצות דרך חדשות לבקרים. הברירה הטבעית של הידע והניסיון האנושי מנפה בנפת השנים ומוציא את המוץ מהתבן בדרך של ניסוי וטעייה.
מבט חטוף בהיסטוריה של כל מסורת רפואית מדגים זאת באופן שאינו דורש הסבר נוסף.
המאמר מוגש מאת אמיר פרלמן מייסד המכללה הישראלית לאמנויות פנימיות